אתגרי האבטחה הבאים של המרחב הציבורי
החלטת הממשלה מיולי 2026 להקים רשות לאומית אזרחית לרום הקרוב לקרקע היא צעד חשוב ומתבקש, אבל זו רק נקודת הפתיחה. אם הרשות החדשה תתמקד ברחפנים בלבד, היא עלולה לקום עם תפיסת הפעלה מצומצמת מדי. כבר מהיום הראשון עליה לאמץ מבט רחב יותר: ניהול המרחב הרובוטי הציבורי – באוויר, על הקרקע ובשכבת הדאטה המחברת ביניהם. זה כבר אינו אתגר תעופתי בלבד, אלא אתגר אכיפתי, אבטחתי, תחבורתי, עירוני, משפטי, טכנולוגי ומבצעי.
מאת: ניצב בדימוס בועז גלעד
הצורך הדחוף במהלך נובע מהעובדה שהטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר יותר מהרגולציה. הרום הקרוב לקרקע אינו עוד חלל ביניים שבין הקרקע לשמיים, אלא מרחב פעיל שבו פועלים זה לצד זה רחפנים, אמצעים רובוטיים, חיישנים, מערכות אוטונומיות, גופי חירום, רשויות מקומיות, תשתיות קריטיות, מפעילים מסחריים ולעיתים גם גורמי טרור ופשיעה. אולם המבט אינו יכול להסתיים ברחפנים בלבד.
מי שמסתובב כיום בערים שונות בעולם כבר נתקל ברובוטים למשלוחים, כלי שירות עירוניים, פלטפורמות תחזוקה, אמצעי ניטור, כלי אבטחה, כלי רכב אוטונומיים ומוניות ללא נהג. במקביל, רחפנים משמשים למשלוחים רפואיים, לניטור, לאבטחה ולסיוע במצבי חירום. כל אלה נעשים בהדרגה חלק מהמרחב הציבורי, ולכן האתגר אינו רק לזהות כלי חריג, אלא לנהל מערכת שלמה.
בכך טמון החשש העיקרי: שהרשות החדשה תטפל בממד צר של מענה לרחפנים, בזמן שהמציאות כבר מתקדמת לכיוון רחב בהרבה. בעתיד הלא רחוק נראה בישראל כלי רכב אוטונומיים, רובוטים על גלגלים, רחפנים אוטונומיים, פלטפורמות שירות מסחריות וכלים רובוטיים של רשויות, חברות וגופי חירום. ללא תפיסה מרחיבה שתוגדר כבר כעת, המדינה תיאלץ להגיב לכל טכנולוגיה בנפרד, במקום לנהל את המרחב כולו כמערכת אחת.
אין פירוש הדבר שהרשות תחליף את כלל הרגולטורים או תנהל כל רחפן, רובוט או רכב אוטונומי. עליה ליצור שכבת שליטה ואכיפה לאומית: סטנדרטים, ממשקים, תמונת פעילות, כללי זיהוי, שיתוף מידע, נוהלי תיאום ותיחום אחריות בין הגופים המוסמכים. היא לא נועדה להחליף את צה״ל, המשטרה, רת״א, רשות שדות התעופה, הרשויות המקומיות, משרד התחבורה או מנהלי התשתיות, אלא לקשר ביניהם ולהבטיח שיפעלו בשפה מקצועית אחת.
לשם כך צריך להתייחס למרחב החדש בשלוש שכבות: שכבת הרום הנמוך, הכוללת רחפנים, כטב״מים קטנים, הפעלה מרחוק ו־BVLOS; שכבת הקרקע והמרחב הציבורי, הכוללת רובוטים למשלוחים, כלי רכב אוטונומיים, רובוטי שירות, אבטחה ותחזוקה; ושכבת הדאטה והשליטה, הכוללת וידאו, חיישנים, בינה מלאכותית, שו״ב, זהות דיגיטלית, הרשאות, תיעוד, סייבר ואנליטיקה. חיבור של שלוש השכבות הוא שיאפשר שליטה, בקרה ומשילות אמיתית.
השאלות המעשיות כבר ניצבות לפתחנו: איך מוודאים שרחפן או רובוט פועלים כחוק? איך מזהים את המפעיל? איך מונעים שימוש להברחה, איסוף מודיעין, הסחה, פשיעה או פעילות חבלנית? איך עוצרים רכב ללא נהג לבדיקה, מי מוסמך להורות לו לעצור, מי רשאי להשתלט עליו מרחוק ומי נושא באחריות במקרה של תקלה או פגיעה? אלה אינן שאלות שוליות; הן נמצאות בלב המשילות במרחב הציבורי החדש. לכן נדרש לגבש נוהל לאומי לאירוע חריג שאינו מוגבל לרחפן בלבד.
הנוהל נדרש להבחין בין אירוע בטיחותי, פלילי, ביטחוני, תעופתי או תחבורתי, ולכלול גילוי, אימות, סיווג, הערכת סיכון, קבלת החלטה, עצירה או נטרול, בדיקה, תיעוד ותחקור. במקביל, מבחן 100 הימים של הרשות צריך לכלול מיפוי סמכויות, הגדרת אזורים רגישים, הקמת גרעין ראשוני של תמונת פעילות אחודה וחיבור בין רת״א, צה״ל, המשטרה, רשות שדות התעופה, שב״כ, גופי חירום, הרשויות המקומיות וגופי התשתית.
אלא שתמונת פעילות כשלעצמה אינה מספיקה. הגופים המבצעים שהרשות תנחה מקצועית יידרשו לשלב יכולות מבצעיות וטכנולוגיות על בסיס פלטפורמות אחודות: מצלמות ניידות ונייחות, מערכות וידאו לרכב, רחפנים, רובוטיקה, חיישנים, שו״ב, אמצעי תגובה, תיעוד דיגיטלי ואנליטיקת ענן מבוססת בינה מלאכותית. שילוב כזה יאפשר לרשויות האכיפה, למנהלי הביטחון, לרשויות המקומיות ולמנהלי תשתיות להבין במהירות מה קורה, להעריך סיכון, להפעיל מענה מתאים ולתעד את שרשרת ההחלטות.
בה בעת, ההפעלה הנרחבת של אמצעים רובוטיים ואוטונומיים עדיין מוגבלת לא משום שהטכנולוגיה אינה קיימת, אלא משום שהמעטפת הלאומית אינה בשלה מספיק: רגולציה, אחריות משפטית וביטוחית, תשתיות עירוניות, סמכויות אכיפה, אבטחת סייבר, הגנת פרטיות ונוהלי חירום. לכן הרשות החדשה צריכה לראות את עצמה לא רק כגוף שמונע סיכונים, אלא גם כגוף שמאפשר למדינה להתקדם בבטחה לעולם של רחפנים, רובוטים וכלים אוטונומיים.
ניהול המרחב מתחיל עוד בטרם ההמראה או התנועה ברחוב: בשרשרת האספקה, ברכש, בייבוא, ברישום, בתחזוקה, בעדכוני תוכנה, בזהות המפעיל וביכולת לדעת אילו כלים קיימים במדינה ומה הם מסוגלים לעשות. שיבוש GPS או GNSS בלבד אינו מספק מענה, שכן כלים מתקדמים מסוגלים לפעול גם באמצעות חיישנים, ניווט אינרציאלי, ראייה ממוחשבת ומיפוי סביבתי. מכאן שנדרשת תפיסה המשלבת סייבר, פרטיות, הרשאות, שקיפות ובקרה כחלק מובנה מהמערכת.
הרשויות המקומיות מוכרחות להיות חלק מהמודל כבר מהיום הראשון, שכן המרחב הרובוטי החדש נמצא מעל הערים ובתוכן: בשכונות, במוסדות הציבור, בצירים, באירועים, בתשתיות ובמקומות שבהם מתקיים המפגש הישיר בין טכנולוגיה לאזרח. לצד זאת, על הרשות להפעיל שני מסלולים משלימים: מסלול מחמיר לאזורים רגישים ולפעילות בסיכון גבוה, ומסלול מהיר לפיילוטים, ניסויים ושימושים אזרחיים מצילי חיים. בדרך זו אפשר לצמצם סיכונים מבלי לחסום חדשנות .
בסופו של דבר, הצלחת המודל לא תימדד רק ברגולציה ובתיאום בין משרדי הממשלה, אלא ביכולת להוציא את העקרונות לפועל בשטח. כאן משתלבים גופי האבטחה הפרטיים ושותפיהם הטכנולוגיים. פלטפורמות משולבות שמאגדות וידאו, רובוטיקה, רחפנים, שו״ב ובינה מלאכותית – כפי שמקדמת, למשל, Trineo מבית צוות 3, שהציגה יכולות מתקדמות בתערוכת ISTS האחרונה – עשויות להיות החוליה המחברת בין המדיניות הלאומית להפעלה המבצעית היומיומית של ארגונים, רשויות ותשתיות קריטיות.
האתגר כעת הוא להעביר את ההחלטה מהכוח אל הפועל: מתיאום למשילות, ומניהול רחפנים לניהול מרחב רובוטי ואוטונומי שלם. אם הרשות תוקם כרשות לרחפנים בלבד, היא תספק מענה לאתגרים של אתמול. אם תוקם כרשות שמובילה תפיסה רחבה לניהול המרחב הרובוטי הציבורי, היא תכין את ישראל לאתגרי המחר. מי שינהל את המרחב הזה כמרחב לאומי מוסדר, מתואם ומבוסס דאטה יחזק את הביטחון, ישפר את השירות לאזרח, יאפשר חדשנות ויקדם את ישראל לעידן של תשתיות ציבוריות מתקדמות ומודרניות.
הכותב הינו ניצב בדימוס בועז גלעד, בכיר לשעבר בשב״כ ובמשטרה, יו"ר קר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכון לחקר הטרור באוניברסיטת רייכמן . BDiverse וחוקר במכון לחקר